חג הסְגְד/ חג קדוש

חג הסְגְד/ חג קדוש

הסעות לחג הסְגְד

בשבוע שעבר חגגנו את חג הסְגְד. זהו חג שאנחנו החזרנו לארץ ישראל וזוהי אחת המתנות שאנחנו הבאנו לעם ישראל. אין לי מושג כיצד נקבע שהחג יחול 50 ימים אחרי יום הכיפורים. לפי החישוב החג אמור היה לחול ב-26/11/2011 ( יום שבת) אך כנראה העדיפו להקדימו ביומים מאשר לדחותו ביום אחד.

שבוע לפני החג חשתי שסְגְד בא וקרב, אך לא הייתי בטוח לגבי היום בו הוא יחול. התקשרתי לכמה אנשים וכמובן נברתי בגוגל עד שמצאתי את המועד בו נחגוג את החג הזה.

נהוג שכל שנה בסְגְד בתי-הקהילה השכונתיות של בני קהילת בית ישראל מארגנים הסעות למצפה ארמון הנציב הנמצא בירושלים, המקום בו חוגגים את החג. גם השנה לא התאכזבנו. בית הקהילה בשכונת שער עליה הנמצא במערב חיפה הזמין אוטובוס לכל הגילאים ומיניבוס רק עבור הילדים. לפי מבט על טיילת ארמון הנציב וחישוב קטן באוטובוסים מבהירים שחג הסְגְד הפך להיות חג המפגש של ילדי הקהילה.

בשנים האחרונות וגם אשתקד נהגו לגבות דמי נסיעה, אך השנה לא דרשו כסף, כנראה המחאה החברתית הגיעה גם לקהילתנו. נראה לי שמדניות גביית הכסף הונהגה בעבר לא בגלל שחסר כסף לעמותות ולארגונים, הרי לשם כך הם קמו, אלא היא נועדה למטרות חינוך הקהילה, שתתרגל לממן את עצמה.

אני מסכים חלקית למדיניות הזו משום שיום אחד העמותות והארגונים ייפלו ואז קהילה שלא רגילה לנהל את עצמה עלולה לקפוא וכך חג הסְגְד ומפגשים קהילתיים חשובים יוזנחו.

מצד שני, דואב לי שהארגונים והעמותות מתרימים כסף בשם הקהילה ולא יממנו דבר מינימאלי כמו אוטובוס, הרי כמעט כל פרנג'י אחוז סטיגמה שכן הקהילה היא נטל למדינה והיא חסרת אמצעים עד כדי שלא יכולה לממן בעצמה אוטובוס לחג הסְגְד. מתסכל לשלם במיטב כספך והציבור חושב שאתה חסר אמצעים ואת האוטובוס המדינה ממנת לך מכספי המס. מה גם, רובנו מתפרנסים בזיעת אפינו ויש כאלה הרואים בנו נטל למדינה.

חג המְחלָלה/ חג המחילה

ביום חמישי, ה-24/11/2011 בשעה 06:30, כל בני הקהילה שבמערב חיפה, התכנסנו ליד בית הקהילה. האוטובוס והמיניבוס יצאו לדרך ואחרי שיצאנו מהעיר התפללנו את תפילת הדרך, כמובן גם באמהרית.

נשים בחג הסְגְד מתפללות ליד גברים- וזה חוקי!

אחרי כמה דקות פנה אליי הפעיל החברתי רבי סנדקה שאומר אחריו כמה מילים בעברית על החג עבור הילדים. הוא ניגש למיקרופון והסביר באמהרית רהוטה על החג, על מקורו, על חשיבותו ולבסוף קרא לי.

" היום אנחנו הולכים לחגוג את חג הסְגְד " אמרתי לילדים וכמובן שרוב המבוגרים מבינים גם עברית. שמו הרשמי של החג בשפת הגְעְז הוא חג המְחלָלה, חג המחילה והכפרה. כשמו כן הוא חג המחילה, בו אנחנו מבקשים מהאל שימחל לנו על כל חטאינו, יחזיר את שכינתו שתשכון בתוכנו, יכנס עמו ישראל בירושלים ויחזיר עתרה ליושנה.

מקורו של החג בא ממעמד הר סיני, בו בני ישראל התנקו והתחטאו מכל טומאתם ושמעו את עשרת הדברות מפי אלוהים. במעמד הר סיני בני ישראל קיבלו את התורה וכמובן כרתו ברית עם אלוהים להיות לו לעם והוא יהיה להם ולצאצאיהם לאלוהים.

מאותו רגע של קבלת התורה ועד תקופת עזרא ונחמיה בני ישראל הפירו את הברית ולא הלכו בדרך שהאל ציווה אותנו, לכן הוא מסתיר את פניו המאירות אור גאולה. עזרא ונחמיה דרשו משארית בני ישראל להתנקות מכל טומאתם. הם כינסו אותם בהר גבוה המסמל את הר סיני, הקריאו להם את עשרת הדברות וחידשו את הברית בן אלוהים לבני ישראל. מעשיהם של עזרא ונחמיה לא עזרו, ובני ישראל ממשיכים להפר את הברית עם אלוהים, לכן הוא מסתיר פניו.

בית ישראל מאתיופיה אהבו את מעשה עזרא ונחמיה ועד היום ולעולם ועד הם מחדשים וכן יחדשו מדי שנה ושנה את הברית בין אלוהים לבני ישראל בהר גבוה. בכדי להשוות את חג הסְגְד למעמד הר סיני לא מספיק לעלות להר גבוה ולא די בלהקריא את עשרת הדברות, אלא גם חובה לצום, להיטהר, להתנקות ולהתחטא מכל טומאה. אכן, בחג הזה כל המבוגרים מתחטאים מתנקים וגם צמים עד שהכְהָנַתוֹץ' ( הקייסים) יברכו על הלחם וכולי תקווה שגם הצעירים יכבדו את החג במלואו.

ביום הזה לא רק מבקשים מחילה על חטאי ישראל, הוא לא רק חג קולקטיבי, אלא גם כל בן אדם מבקש מחילה על חטאיו שלו עצמו. ביום הזה נוהגים לבקש מהאל שיגשים לנו את כל משאלות ליבנו. ביום הזה גם משלם ( בכסף ) כל אדם את הנדר אשר נדר בליבו ומי שלא נדר תורם כמה שקלים ומבקש מחילה. כל הכסף הנתרם וגם כספי הנדר נועדו עבור הכְהָנַתוֹץ' המקבילים לצאצאי אהרון הכהן. לכן, ברור לכל הדעות עד כמה מחייב ומסוכן מעמד הכְהָנַתוֹץ'. אם הדיוט והקוטל קנים נדרש להתחטא ולהתנקות עד כמה וכמה הכְהָנַתוֹץ'. אם כְהָנַת ( קייס) לא מתנקה מטומאתו לא רק שהוא מבזה את מעמדו, אלא גם הוא ישתמש בכסף שהנודרים והתורמים שילמו וכך יביא על עצמו גזרות קשות.

קדושת החג

כבר בכניסה לירושלים מרגישים שינוי. הנוף של ירושלים שונה מכל מקום אחר בעולם, יש שם את נוכחות השכינה ואני התמלאתי יראת כבוד. נוכח המעמד ולאור נוף ירושלים, אפילו הפקק שנוצר בכניסה לא השפיע על הנהג.

הגענו לארמון הנציב ורבי סנדקה ביקש מכולם לחזור לאוטובוס בשעה 14:00 וכמובן לא להביא חברים בתור טרמפיסטים. סחבתי איתי את התיק ובשל המאכל שהכיל הוא היה קצת כבד. בידי החזקתי את המצלמה. להבדיל מהפעמים הקודמות, הפעם, בחג הזה החלטתי לצלם כמה תמונות בכדי להמחיש במעט את הכתבה הזו שתכננתי לכתוב בטרם הלכתי לשם. רעייתי צעדה לידי וחששה שמא נבלע בתוך ההמון ונאבד זה את זו. הבנו שאם תצעד אחרי היא עלולה להתמקד רק בי ולא תשים לב לסביבה, לכן החלטנו שהיא תצעד לפני, כך היא תתמקד גם בנוף ואני שכבר הייתי כמה פעמים במעמד הזה ומכיר את המקום אשגיח לא לעבור אותה.

מרחוק שמענו את פיוטי הכְהָנַתוֹץ' ועתה אנחנו כבר בטוחים שהנה תיכף נכנס לקודש הקודשים. ככל שהתקרבנו הפיוטים רמו והקדושה עטפה אותנו. הנה, מבלי לשים לב כבר הגענו ומולנו על הפודיום ניצבו הכְהָנַתוֹץ' עם המטריות הצבעוניות. יחד עם הפיוטים והמחזה המרחיב של המטריות הרגשתי שאני בתוך קודש הקודשים ודמיוני לקח אותי לעבר הרחוק, שם להר סיני, בו משה לבדו עמד ליד האלוהים.

התעשתי מהר ומיד לקחתי את המצלמה והתחלתי לצלם את ירושלים. ראיתי את כיפת הזהב והבנתי שצבעה הזהוב מסמל במעט את המראה המרחיב של בית המקדש. אם באתיופיה סיפרו לנו שירושלים כולה עשויה זהב, כשהגענו גילינו רק אבנים, עתה דמיון מהעבר תעתע בי ואני כבר רואה את בית המקדש המרחיב עומד על תילו.

צילמתי את הכהָנַתוֹץ' אך הרגשתי שאני חייב להיכנס לרחבה, כך אצליח לצלם תמונות יותר טובות הממחישות את קדושת החג. ביקשתי מהמאבטח להיכנס אך הוא דרש תעודת עיתונאי ואני עמדתי אובד עצות. לפתע בא מולי חבר, דרשנו איש לשלום חברו ואחרי זה הוא עמד להיכנס לרחבה. מיהרתי ובקשתי שיכניס גם אותי ואפילו לא טרחתי להסביר את בקשתי. החבר החליף מספר מילים עם ממונה הביטחון והמאבטח קיבל הוראה להכניס אותי ואני מיהרתי לצלם כמה תמונות עוד לפני שיוציאו אותי בחזרה. לא קל לאנשי הביטחון, הרי הם ניצבים שם בכדי שכולנו נחגוג, נתפלל, נעשה ונשמע וכמובן לא נפגע בקדושת החג, אך באותה נשימה לא הבנתי למה לאנשים מסוימים מותר להסתובב שם ולנו אסור.

עתה עמדתי מול הקהל ולפניי עמדו נשים לבושות לבן, ידיהן פרושות לשמים לקבל ברכה, בפיהן תפילה ובכל שפת גופן משדרות בקשה למחילה מהאל הרחום והחנון. הפסקתי לצלם, עמדתי בוהה בנשים הללו והבנתי שלנוכח המעמד ידי הפסיקו לאחוז במצלמה.

המחזה של הנשים בלבן ופיוטי הכְהָנַתוֹץ' לקחו אותי שוב אל העבר. הפעם זה לא היה עבר כל כך רחוק, אלא תקופת הגלות באתיופיה שגם עבדיכם הנאמן מכיר. נזכרתי בהר הסְגְד שהיה בכפר אמְבוֹבֵר, ראיתי את ההר צבוע לבן ומולי סגדו בצום כל בית ישראל לבורא העולם. אני זוכר שבצאת החג החגיגה הייתה גדולה ואפילו האָזְמַרִי באו לחגוג אתנו. חובה לחגוג אחרי צום הסְגְד כאילו הגאולה תבוא תיכף ומיד.

" אבותינו לא סגדו לחינם " מלמלתי. הנה, בזכות תפילות סבים וסבות, תחנונים של אבות ואימהות, התקווה לגאולה של כל ישראל לדורות והסגידות ההן באתיופיה, הגענו לירושלים. כל הנוכחים במעמד הזה הם צאצאי האבות שחיו רחוק מכאן, לכן, האבות כן הגשימו את חלומם לחזור לירושלים. עתה אנחנו הצאצאים עומדים ממש קרוב להר הבית, ואם נתפלל מתוך הלב כמו אבותינו, לא ירחק היום בו האל יחזור בו מזעפו, ויהיה אתנו כפי שהיה עם אבותינו ובית המקדש יעמוד במהרה על תילו.

site tracking with Asynchronous Google Analytics plugin for Multisite by WordPress Expert at Web Design Jakarta.