זכר ליציאת מצרים

זכר ליציאת מצרים

הילדות

הילדות של רבים מצעירי בית ישראל נשארה שם באתיופיה. הילדות הזו מסתירה בתוכה תחושה של ריקנות ושל משימה בלתי גמורה. בבת אחת נאלצנו להתבגר ולצעוד בג'ונגל אל מקום בלתי נודע. במסע הזה רבים מאחינו מצאו את מותם ונשארו בדרך לסודן, בסודן ואפילו כאן בישראל הם הפכו להיות קורבנות של קליטה לקויה ושל גזענות. מי לא זוכר את הילדות הזו של רעיית צאן והליכה אחרי הבהמות אל תוך יער מפחיד שלרוב שם נמצאים חיות טורפות. גם פירות היער המתוקים לא יימחקו עד יום מותנו, משום שהם היו הממתקים של ילדותינו. כמובן אי אפשר לשכוח את הנהרות ואת הבריכות שהתענגנו מהם הן בעת שתייה והן בזמן שחיה לצינון גופנו.

לאחרונה נזכרתי במשהו נוסף, משהו קסום. זיכרון זה צף מהתת מודע שלי, משום שלפני זה לא נזכרתי בזה. זה קרה ביום שבת בבוקר. הגשנו את כל הכיבוד לכבוד קידוש השבת. בנוסף לדָאבוֹ, לחם והַפְטְ-פְט ( תערובת של לחם וגבינה )  המסורתיים שנהגנו לאכול באתיופיה, הגשנו גם יין. אני לא זוכר שקידשנו באתיופיה את השבת ביין וגם לא היו שם באזור ווּזַבָה בכלל עצי גפן. כאן בארץ, אנחנו הילדים הבאנו הביתה את היין מהפנימיות וזה התקבל בבית בברכה משום שכל המוסיף לקדושת השבת הרי זה משובח. ואני תוהה אם יש פֶרֵנְגִ'ים בארץ  שלקחו קצת מהמינהגים שהבאנו או שכולם גזענים המאמינים שאין כזה דבר יהודי שחור, אבל זה כבר עניין אחר. עכשיו נותר לנו לרחוץ ידיים ולגשת לעבוד את ה', הבא למלאכת קידוש השבת.

רעייתי ואימי עמדו איתי לכבוד הקידוש ואני התחלתי לומר היום יום שבת שבו היו הלווים אומרים בבית המקדש, "מזמור שיר ליום השבת.." , " מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר…" ו " אם תשיב משבת רגלך..ברוך אתה ה' מקדש השבת." לאחר שתיית היין הגיע שיאו של הקידוש, עכשיו צריך לפרוש את הדָאבוֹ ולברך בשפת הגְעְז: ברוּך, יְתְבָרֶק אְגְזִיאַבְהֵר אָמְלָק יְשְרַאֵל, אָמְלָק לֶכוּלוּ מֶנְפֶש אְגְזִי ווֹלַכוּלוּ … המבורך, יתברך ה' אלוקי ישראל, אלוקי העולם כולו, הבורא נפש לכל בשר….ותוך כדי הברכה  התחלתי לחתוך את הדָאבוֹ לכל האורך. מאמצע הדָאבוֹ הוצאתי חתיכה ארוכה ומלבנית של פרוסת לחם הנקראת בַרְכָנְתַה ( לחם קודש ), כך נפער שביל ארוך ומלבני באמצע הדָאבוֹ.

בינתיים סיימתי את הברכה נתתי לאימא מהבַרְכָנְתַה וטעמתי בעצמי, כך שלכמה שניות נשאר באמצע הלחם החור הפעור. ניגשתי שוב לאמצע הדָאבוֹ וחתכתי חתיכה גדולה של פרוסה ונתתי לרעייתי. הבַרְכָנְתַה מחולקת אך ורק לבנים, למבוגרות  שסיימו אורח נשים ולילדות שטרם ראו אורח נשים. לצעירות באביב חייהן, לגויים ולטמאים אסור לחלק מהבַרְכָנְתַה. לכן, ניגשתי שוב לפרוס עוד פרוסה עבור רעייתי. גם בהכנת הדָאבוֹ עבור השבת לא משתתפים הטמאים ואם לרעיה יש אורח נשים, אז הגבר מכין בעצמו.

טרם התיישבתי בכדי להכין פְטְ-פְט הבטתי שוב על השביל הפעור באמצע הדָאבוֹ ובבת אחת צף זיכרון ילדות מתוק, כנראה מהתת מודע. אני זוכר שם בילדותי אבא גם קידש את השבת והוציא חתיכת לחם ארוכה מהדָאבוֹ וחילק לכל הילדים ולשתי אחיותיי שהיו אז קטינות. בינתיים ראיתי את השביל הפעור באמצע הדָאבוֹ ומיד שאלתי " אבא למה אתה משאיר חור באמצע הדָאבוֹ?

והוא ענה לי שהשביל הפעור באמצע הדָאבוֹ הוא " זכר ליציאת מצרים ". השביל הפעור מתאר את השביל שנפער באמצע ים סוף כאשר ה' קרע את הים לשניים. כך בני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים, כשבשני הצדדים ניצבים שני עמודי מים ענקיים. וכך אנחנו הבנים מנציחים כל יום שבת את רגע קריעת הים ורגע החוויה שחוו אבותינו.

 

את הקידוש ואת פריסת הדָאבוֹ בשבת בבוקר מבצע גבר ואם יש כמה גברים אזי המבוגר מבניהם. זה כמה שנים אבי יְגְזַהוּ אָברַה ז"ל איננו בין החיים ולכן אני הוא האחראי על הקידוש בבית. את הקידוש אני עושה אוטומטית בדיוק כמו שראיתי מאבי ז"ל ואחיי הגדולים.

ההסבר הזה של אבי יְגְזַהוּ אָברַה ז"ל נעלם ממני שנים. כנראה החינוך בארץ ושהייה בפנימיות השכיחו ממני את הזיכרון המתוק הזה ואני שמח שזה חזר אלי. כיום אני נובר בזיכרון העבר בכדי להיזכר בעוד כמה זיכרונות מתוקים.

מאז אותו יום שבת קדוש אני זוכר את הרגע בו אבי יְגְזַהוּ אָברַה ז"ל הוציא בַרְכָנְתַה כאילו זה היה אתמול.

שבת שלום

 

site tracking with Asynchronous Google Analytics plugin for Multisite by WordPress Expert at Web Design Jakarta.